לאחר שיחות טלפון מקיפות לבנות קבענו להיפגש בשעה הקבועה ביום רביעי ולאחר ששוחחנו עם מנהל האולפנית, הרב רוני, סיכמנו שגם האולפנה וגם תיכון מקיף יגיעו אל אותו מקום- חדר שלווה שבמקיף לקיום הפעילות.
הגענו בשעה 10:15 למקיף הדתי, ואז הגיעה אחת התלמידות ובישרה שמספר בנות לא תשתתפנה בשל העובה כי בשעה זו מתקיימת בחינה בספרות. דקה לאחר מכן הגיעה תלמידה נוספת ואמרה שהיא לא תוכל להשתתף היום וכן חברה נוספת בשל תרגיל ספורט. זאת כמובן באישור ההנהלה. דבי הפסיכולוגית ונחמה מונק עו”ס במרכז סיוע הביעו אכזבה גדולה. היציאה המוקדמת מהבית, הרחק משדרות, מירושלים. ההגעה המאוחרת, הטלפונים והריצות יצרו בהן מפח נפש. אני, כמנהלת הפרויקט הייתי שותפה להרגשה של שתיהן ותחושת החוסר רצינות מצד ביה”ס בלטה ביותר. פנינו אל התלמידות ואמרנו שאין היום מפגש.
אחת התלמידות הגיעה לביה”ס בשעת המפגש לאחר שלקחה יום חופש עקב מחלה. סבטה שיתפה אותי ואמרה: ‘הגעתי במיוחד חולה למפגש כדי להיות בו. כדי לא לפספס. נורא מרגיז שדברים כאלה קורים’. סבטה כמו עדן ואלין הביעו אכזבה גדולה וביקשו לקיים את המפגש גם כשהן מספר בנות מצומצם. דבי השיבה שאין זה מתאים לקבוצה טיפולית והתנצלה.
לאחר מכן שוחחתי עם מנהל האולפנה. אז נודע לנו על היעדרותן של כשליש קבוצה. גם מפגש זה בוטל.
החלטנו ליצור מפגש משותף בין מנהלי בתי הספר בכדי להבהיר את חשיבות הפרויקט ואת הרצינות הדרושה כדי ליטול חלק בפרויקט חשוב זה. מה גם שעלות הפרויקט רבה ומחובתינו לעבוד עם קבוצה איתה נזכה להפיק תוצרים איכותיים שראוי להציג.
הפגישות נקבעו למחר בשעות אחה”צ ונראה כי הן יביאו תוצרים והחלטות נכונות.
לאחר השיחות הטלפוניות והבקשה לפגישה הרגשתי תחושה שעל אף הקושי והאי הבנות להם התוועדנו היום, נראה כי לקראת החופש ההצגה תופיע… בע”ה
